ראשית ימי השעשועים:
השוגון לבית טוקוגאוו'ה הצליח להביא ליפן בתחילת המאה ה- 17 תקופה ארוכה של יציבות ושלום. תקופה זו, המכונה "תקופת אדו" (על שם העיר בה בחר להקים השוגון את משכנו), נמשכה למעלה מ-260 שנים, במהלכן חלה התפתחות עירונית מואצת ושגשוג כלכלי חסר תקדים. לאור הפריחה המרשימה, החליט השוגון לאשר את הקמתם של "רובעי שעשועים", בערים הגדולות של יפן - אדו (טוקיו של ימינו), קיוטו ואוסאקה; ברובעים אלו, חיו הגיישות והזונות והתפתחו תיאטראות הקבוקי.
אוכלוסיית יפן, באותה תקופה, נחלקה באופן ברור ונוקשה לארבעה מעמדות מוגדרים - בראש הסולם החברתי - הסמוראים, לאחריהם האיכרים, ובתחתית הסולם - אנשי המלאכה והסוחרים; אנשי רובעי השעשועים נחשבו כחסרי מעמד - הם היו נחותים אף מתחת למעמד הסוחרים הנמוך ביותר.
הסוחרים, שצברו כסף רב בתקופה זו, הורשו ליהנות ממנעמי רובעי השעשועים, אך לא כן הסמוראים - אלה הוזהרו בפירוש, שלא יבזבזו את משכורותיהם החודשיות בביקור באחד מבתי הזונות. יחד עם זאת, אזהרותיהם של ההורים והזקנים לא נפלו תמיד על אוזניים קשובות, וסמוראים רבים היו מסווים את מעמדם ויוצאים לבלות ברובעי השעשועים.


סיפורה של גיישה
הזונות והגיישות, שאכלסו את רובעי השעשועים, היו ילדות/נערות, שנרכשו מבתי הוריהן - רובן מכפרים עניים, בהן המשפחות מרובות הילדים לא יכלו לפרנס את עצמן ולדאוג להשכלת הילדים. הנערות "אומצו" על ידי אמהות פיקטיביות, והחלו באימונים מפרכים לקראת העיסוק במקצועות השעשוע, בהם נדרשו להפגין מקצועיות גבוהה למדי. משפחתה החדשה של הזונה או הגיישה, דאגה לכל מחסורה והשקיעה סכומי כסף גדולים ב"לימודים מקצועיים" עבורה; כל השקעה היתה נרשמת כחוב למשפחה, שעל הזונה או הגיישה היה לפדותו, בעת שתתחיל להכניס רווחים ל"בית".
הזונות (Oiran) דורגו לפי יופיין ולפי כישוריהן - ה"פשוטות" יותר הוצגו לראווה בכלוב גדול, ואילו זונות הצמרת היו נישאות באפיריון, כשהן מלוות במשרתות. רשמית, אסור היה לזונות לפעול מחוץ לשכונות היעודיות, אך במהירה הן נמצאו גם במקומות אחרים.
זונות הצמרת היקרות הציעו בידור איכותי, מקיף וארוך, שכלל נגינה, שירה ואכילה, ולאחר מכן - המעשה המיני. זונות הצמרת פיתחו גינוני אצילות לכל דבר - בתחילת דרכן, היו עוסקות בעצמן בשלב הראשוני של בידור הלקוחות; כשהתעשרו, החזיקו בעוזרים ומשרתים, שחולקו לפי תחומי התמחות שונים (בטחון, ניקיון, אומנות וכו').
מי שהיתה מופקדת על תחום האומנות, נקראה 'גיישה' (Geisha; Gey - אומנות, Sha - אדם) - היתה זו מעין אומנית, שניגנה, רקדה, שרה, ניהלה שיחה מפתה והגישה תה. למעשה, הגיישות הראשונות היו אמניות, שעבדו בשירותן של זונות הצמרת, כשרק בהמשך הופרד המקצוע מתחום הזנות. אט אט, החלו הגיישות לקיים אירועים משל עצמן, ללא קשר לזונות הצמרת, ואף הקימו בתי אירוח, המכונים - Chaya.
עד המאה ה- 20, שימשו בתפקיד גיישה גם גברים וגם נשים; כיום, מקצוע זה בלעדי לנשים.

על הגיישה היה להירשם לתפקידה, אז היתה מתחילה לעבוד באופן עצמאי, כשהכנסותיה הופרשו לבית הגיישה אליו השתייכה (בהתאם לסוג החוזה של הגיישה העצמאית מול ה"אמא" שלה); כספים אלו, שימשו לפדיון חובה המצטבר של הגיישה, עבור ה"הכשרה" שקיבלה. בכדי להשתחרר מ"בית האם" שלה, היתה צריכה הגיישה לסיים את פדיון מכסת חובה; לחילופין, גבר היה יכול לפדות את חובה ולהפוך לפטרונה (תחת מרותו, יכלה לבחור בהמשך דרכה). מעמדה של הגיישה היה מחייב - היא לא יכלה לעזוב את מקום עבודתה, אלא אם כן הזדקנה, חלתה או נפדתה. הגיישות גרו בבתים מיוחדים, משם היו מזמינים אותן, על מנת שיבדרו לקוחות בבתי התה (ששימשו גם כמסעדות); "חבילת" הבידור כללה נגינה על שאמיסן (כלי פריטה יפני מסורתי), שירה, ריקוד, שעשועי משחקים ושיחה קלילה, שתמיד מהולה ברמזים ארוטיים ובחנופה. עבודתן של הגיישות היתה קשה להפליא, רבות מהן היו משועבדות לעבודתן (וכך גם הזונות), וכתוצאה מכך - מתו בגיל צעיר. כיום, נותרו ביפן אלפים בודדים של גיישות בלבד. הן נחשבות לנשים יפות ואלגנטיות, ומהוות מודל חיקוי עבור נשים יפניות רבות.
מעמדה של הגיישה, מחייב אותה באורח חיים תובעני - אסור לה להינשא ולהמשיך לעבוד במקביל, כשהברירה העומדת מולה היא בין נישואין לפרישה מן המקצוע. עם פרישתן, פונות הגיישות, בדרך כלל, לעסקי המסעדנות, או להוראת האומנויות, בהן התמחו, דוגמת ריקוד, זמרה, נגינה וכו'.

אם עלה בדעתכם להגיע באופן בלתי מתוכנן לבית תה ולזכות באירוח של גיישה יפנית, מוטב שתיקחו לתשומת ליבכם, כי הזמנת האירוח מתקבלת רק על ידי איש קשר יפני מכובד. בערב בילוי עם גיישה, תזכו לבידור קבוצתי (של בין 20-3 איש) בן 7-6 שעות, בעלות של מאות דולרים, במיטב אומנות מסורת הבילוי היפני: שירה, ניגון על השאמיסן, ריקוד ואוכל. למעשה, רוב הגברים המערביים לא יודעים להעריך את רמת האומנויות הגבוהה שמפגינות הגיישות, לא נהנים מקולות השירה החד גוניים (כפי שהם נשמעים לאוזן מערבית), או מהקצב האיטי בו מתנהל האירוע.

אילה דנון